מחזירים אמון בחיים

אני יושבת פה  בקפה. פעם היה פה איזור נמל שומם ומוזנח, שעבר כמו עוד נמלים בעולם "מייקאובר"  רק ביתר צניעות, בפחות רעש, בנגיעות שיש בהם אפשרויות חיים. לא משהוא שתיירים יטרחו לבוא לפה. בשבילי זה מושלם, שקט, מים שמתחדשים בנהר,  מעט בתי קפה שמאפשרים זמן בהייה, אוכל שווה בבתי אוכל שכונתיים. זה כבר בית שני שלי, מאז שאהובים שלי צרפו לעצמם את הכתובות הזו.

במקום שבו יצאו ספינות עם מיני טובין למסעות לארצות רחוקות, או יותר נכון חזרו עם אוצרות משם, יושבים עכשיו אנשים בשגרת חיים, מושג שכבר שכחנו. לפעמים הייאוש תוקף. נדמה לי שאף פעם זה לא יעבור. ומתעורר הפחד שאנשים יפנו עורף לחיים, יראו בהם איום, כיוון שהפגיעה והכאב הם קשים מנשוא.

ואז יש נסיגה לתוך הצטמצמות, חשד, חוסר אמון והאיום שמרחף משדר לתאים להישאר במוד הישרדות, כי ככה זה פחות כואב. רק שבלי צמיחה אין חיים.

אני אוהבת את החיים, אני מלווה ומלמדת אנשים כבר הרבה שנים ורואה את ההשפעה של זה על בריאותם ואיכות חייהם, אמון נשבר בהרף שניה, השבת אימון היא מסע מפרך. שלא כולם עומדים בו

לאימון כמה  גוונים, אמון בעצמי, אמון באחרים, אמון בחיים, ולפעמים הגוונים האלו מתערבבים, ותחושת ייאוש, חשדנות  וחוסר אונים תופסים מקום.

כאב מנתק מחוייה של אימון, או יותר נכון הזכרון של הכאב. הגופנפש זוכרים את הכאב, כאבי פנטום של איבר שנגדע מהגוף ועדיין הכאב נחווה. המוח יעשה הכל כדי שלא נחזור לשם, הפצע של הבדידות ילך ויחריף מגובה באמונה מפתחת "שאין על מי לסמוך" . הגוף, השרירים, החלבונים בתא, הרקמות יתגייסו להחזיק את האמונה הזאת.  עצב הואגוס  זה שאחראי על התנהלות התאים ימשיך לשדר ש…מסוכן לסמוך.

המאבק הפנימי בין הכמיהה הטבעית להרגיש שייך, למול תחושת איום שמתלווה לזה, הוא מתכון מוצלח לכישלון מערכות יחסים מכל סוג, שהרי אימון הוא הדבק לכל מערכת יחסים באשר היא.

האימון נתפס כמסוכן ומערכת עניפה של אמונות מגבילות, שיהפכו להרגלים, לשגרת חיים שיש שיקראו לה גורל, תתעצם לאימפריה.  ומכיוון שאנרגיה פוגשת אנרגיה, יתהוו קשרים שיתמכו באמונה "שאין על מי לסמוך" והכאב רק ילך ויעמיק.

 והגופנפש שלנו שכבר לא עומד בצונאמי הזה יותר, יאותת לנו בסימפטומים פיזים ורגשים: שדי, אי אפשר למתוח את ה"גומיה" הזאת יותר.

 והאמון שנסדק, סודק את האימון בעצמי, והדריכות לקראת הכאב הבא  תנעל את הלב בכספת.

וקשה ליד מבחוץ מלטפת, מאירת פנים לחדור לתוך הלב, "שכחת שאי אפשר לסמוך? אומרת לו הכספת" שנטועה בזמן של פעם, ואין לה הווה ובטח שלא עתיד. ואיזה סיכוי יש ללב לצאת לחופשי? 

 מה עושים כדי שהלב יחזור וירגיש את כוחו, האיבר שאחראי לתנועת החיים, איך אפשר למצוא את הקוד של הכספת? איך אפשר להישאר בתנועת החיים?

 זה האתגר שמעסיק אותי כבר הרבה שנים, במסע הפרטי שלי, ובליווי ובלימוד מספר רב של אנשים.

חיפשתי, חקרתי וכך נוצרה לה "דרך אנרגיית חיים" שמנחה להחזיר אמון בחיים, ומשם הדרך לעוד מרחבים שזקוקים לאמון, כמו אמון בעצמי, אמון במערכות יחסים. ועוד אמון, לא פחות חשוב, אמון שהפעם כבר אפשר  לפרום את הכאב שכבר שנים יושב לנו על הכתפיים, מבלי להתפרק ואפילו לצמוח..

מהמורה הגדול שלי בחיים – הטבע, הבנתי שאפשר לחזור לאיזון, לחבר מחדש את כל הרבדים מהם אנו בנויים: גוף, נפש, מחשבה ורוח, להחזיר נוכחות. להיעזר בגוף, שהוא גוף ידע שאוגר הרבה מידע משמעותי לחיינו, וכן גם כאב הוא סוג של מורה דרך. להחזיר אמון בעצמי, לשאול שאלות, לסמוך על תחושות, להפריד בין ידיעה ברורה, לבין רעשי רקע שמנתקים ממנה. להבחין בין "עיניים טובות" לבין כאלו שהם רק ב"כאילו"

כמו אחרי טיפוס על הר גבוה, שממנו ניתן להשקיף מעבר, למדתי איך מרחיבים את -מה שמסתכלים עליו, להתבוננות ואז אפשר לראות את הכל, את הכאב, את הפצע שיצר אותו ואת התמונה שהולכת ומתרחבת והעדשה קולטת עוד ועוד סימני חיים מרפאים.  

ואיך הזום אאוט יכול להבחין בסיפור האישי שנכתב מתוך הכאב ויוצר מציאות מתעתעת, מבלבלת ועוד יותר מכאיבה ומפספסת את הדרך אל הרוח החופשית. וכשהוא מבחין בזה, כבר מתחילה הקלה, שגדלה ככל שהתמונה מתבהרת וממוססת את מה שלא מאפשר לראות אותה.

ואיך להביא  לתוך החיים את אותה תחושה שמרגישים בטבע שמגיעים אליו והוא "פורש שולחן" בלי תנאי קבלה. להחליף סיפור של בדידות בהוייה של שייכות. ללמוד לקרוא את השפה שבה היקום מדבר אלינו, לשאוב ממנה כוח, להיות מי שאנחנו. והלב שמרגיש שהוא כבר לא לבד, יש עוד מישהוא איתו, והוא יכול פתאם לשים לב ל"פלא" שהוא חלק בלתי נפרד מהחיים ואיך הוא נוגע בחיים שלו. ולאט הוא חוזר להאמין, כי יש במה ובמי.

ובעיקר לחזור למגרש המשחקים של החיים, הגם שלפעמים מישהוא אחר תופס את הנדנדה,

ולפעמים הגשם מרחיק משם, אבל אז יוצאת לה הקשת וזו עוד סיבה ללב להתרחב ולכספת לרווח ולחזור לשוט בנהר.

בחודש מאי, תיפתח מודלה של "מחזירים אמון"  ב"דרך אנרגיית חיים" שפיתחתי.

בתמונה: אני בבית קפה של הטבע