תשוקה בזמן קורונה – אפשרי?

תשוקה בזמן קורונה – אפשרי?

כמו כמעט בכל סוף יום שבו אני הולכת למקום התפילה שלי שיש בו חול, אויר וים אחד גדול.  במקום שתמיד קורה בו משהו, מקום שבו תפילותי נענות. פגשתי בסוף השבוע  אישה.

יותר נכון היא פגשה אותי וככה שאני אחרי הליכה על החול הנעים כשראשי בעננים. היא דרשה לשלומי והוסיפה לשלומה. התעניינה  איך אני במצב הזה, ומיד אמרה שהיא דווקא נהנית, כי החופשה הזו שנכפתה עליה רק עושה לה טוב "מה רע לי"  אמרה

ואת עובדת שאלה? כן אמרתי ומיד נכמרו פניה ואני חזרתי להרגיש קרקע ולנשום אויר

ושוב הכתה בי ההכרה שהעבודה שלי היא גם התשוקה שלי, ושוב התעוררתי מהבועה ונזכרתי שלא מעט אנשים פוגשים אותה מעט מדי ולפעמים כמעט ולא.

והחוסר הזה גם מגדל תאוריות , אמונות כמו  "זה לוקסוס "זה לא החיים האמיתיים" "צריך לשרוד" ואז התשוקה נדחקת לקן זוית  והעדר שלה רק מזמין את התוגה ותחליפים לרגע.

וככה אנשים מעבירים חיים שלמים ולפעמים התשוקה שלהם מתפרצת בלהט קניות, בהתמכרות זו או אחרת, במעברים מעבודה לעבודה, ממערכת יחסים אחת לשניה, והכל כדי לסתום את החור. " פנטזיונרית " הם מכנים את מי שמנסים לעורר אצלם את התשוקה

 תשוקה זה הכי להרגיש חיים, זה הכי לפגוש את ההפתעות שבדרך, זה הכי לראות שמה שלא נתפס כאפשרי מקבל ממשות, זה לראות את החלום בצבעים של מציאות, זה הכי להרגיש בגיל שהוא בלי גיל

התקופה הנוכחית שלוקחת לנו את השטיח מתחת לרגליים, מחייבת אותנו יותר ויותר לברוא את החדש, ליצור אותו, להתרגל לסדרים חדשים, להתנהלות שונה ממה שהכרנו, לעולם תעסוקה שעובר מהפכות, לרעידות אדמה שמטלטלות פה חיים, שמרוקנות.  וזה הזמן לברוא את החדש מתוך הקשבה פנימית, ואולי אפילו כל מה שנראה כנראה מפחיד ומאיים ומייאש, הוא בעצם הזדמנות

יש בי  אמון מלא בתשוקה לחיים שיש בה הרבה גוונים וצבעים והיא בעיני האש שבלעדייה התבשיל לא יתאפשר. אלא שלפעמים האש נחלשת, וצריך לשמור שלא תכבה ולפעמים זה "גדול עלינו"   

"למה את עוזבת? שאלו אותי אחרי שהודעתי על סיום עבודתי במרכז רפואי ציבורי,  אחרי שנים שבהם עבדתי בלחבר אנשים מחדש לתשוקה שלהם, אותה איבדו הרבה לפני שסימני מצוקה וכאב צלצלו בפעמון. הייתי איתם בחיבור אליה מחדש, בחוייה שנתנה את הכוח להתמודד  ולפעמים רק לעשות בזמן שנשאר את מה שהתשוקה רצתה תמיד.

האמת, ידעתי שהשאלה תגיע בסוף ישיבת הצוות. בראש עברו לי הרבה תשובות חכמות, שהגיע התור, החכמות פינו את עצמן לטובת מה שיצא והאמת זה הפתיע אותי. "כבר לא באה לפה עם תשוקה, זה לא עושה טוב לא לי ולא למי שבאים אלי"

זה הפחיד אותי, לעזוב מקום שנחשב לבטוח ולמבוקש, ויחד עם זאת משהו בתוכי התכווץ מרוב פחד מול תשוקה שהלכה ונחלשה בתוך מרחב מצמצם.   בסופה  של תקופה בה התהפכתי בלילות מצד, הוא עזר לי להעז.

 כמה טוב  שאז כבר היה לי אמון בה, בניגוד לפעמים אחרות שלא הקשבתי לה ושילמתי מחיר כבד.  נתתי לה יד רועדת וביחד איתה צעדתי איתה ללא ידוע ושוב היא לא אכזבה.

 

אז מי שבימים אלו, עוד יותר מרגישים בצורך להתחבר אליה מחדש,  להרגיש אותה, לתת לה להעז אפשרויות חדשות, להמציא את עצמם מחדש. להתמסר למה שהיא יודעת לעשות,  מוזמנים ללמוד איתי איך מחזירים אותה , איך שומרים עליה.

זה קורה בקרוב, לפרטים ראשונים, מוזמנים ליצור קשר.

בתמונה: מציאות בצבע – האיים האזוריים