לא חייבים לחתוך, האפשרות האחרת

נפגשנו במקרה אחרי 20 שנה שלא היינו בקשר. היא היתה החברה הכי טובה שלי, אני לא מבינה למה הייתי חייבת לחתוך את הקשר" סיפרה לי חברה שפגשתי השבוע  "בזבזנו 20 שנה ועדיין לא מבינה למה אני ממשיכה שוב עד היום לחתוך  קשרים"

" מן המקום שבו אנו צודקים לעולם לא יצמחו פרחים"

פפארפרזה על שירו של יהודה עמיחי , אני מרשה לעצמי להגיד כי מן המקום בו אנו חותכים, לא ייצמחו לעולם פרחים באביב. השיר הזה  מזכיר לי את אותו דקלום שנהגנו לדקלם בעודנו ילדים  "ברוגז ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם" ככה פתאם באמצע המשחק ירד עלינו מסך הברזל ורק המילים שנתקעו בפנים הורגשו במחנק בגרון ודמעות שהפכו לבכי. גם גננת שניסתה להשכין שלום, לא פוגגה את תחושת העלבון שנשארה צרובה בגוף. וכשגדלנו להיות הורים כאבנו את הכאב של מי מילדנו שהגיע הביתה עם "ברוגז ברוגז לעולם" ואמרנו לעצמנו כמה אכזרים יכולים להיות ילדים

"ברוגז ברוגז לעולם.."

אנחנו הנחתכים גם כעסנו על  מי שחתך את הקשר באיבחה….ואולי נזכרנו שגם אנחנו היינו לפעמים החותכים, אותם ילדים שדיקלמו את המנטרה לילד או ילדה בגן ואז גם עלינו כעסו. ככה זה בגן כל אחד בתורו. כמו כן היו תגובות  מצד הורים, גננות, מורות כמו: "למה עשית את זה "זה לא בסדר" "הוא ילד כל כך נחמד ולך תבקש ממנו סליחה". נזכרנו איך נאטמנו והתכווצנו יותר לתוך עצמנו והרגשנו בפנים את הכאב. את זה שאף אחד מבחוץ לא ראה.

ואולי במקום לכעוס, אם היה שם הורה או גננת שהיה שם לב למה שעבר עלינו רגע לפני שחתכנו והיה אומר משהוא כמו "כן זה מעצבן שחוטפים לך כל פעם את הכדור", "כן זה כואב שככה מעליבים אותך","כן זה נורא  שלא רואים אותך אף פעם". וואו …אפשר היה לנשום במקום להתכווץ, ולפעמים יד מחבקת היתה עושה יותר אפשרי לשאת את זה, ולקום "חדשים" בבוקר, כי הברוגז לא מחק את אותן תחושות.

. ההחמצה של האפשרות לגדול

 ועם ההרגלים מהגן  ש"ברוגז ברוגז" היא הדרך להסתיר את החלק הרך והפגיע שלנו החליפה הסכין את הדקלום.  ככה בעולם המבוגרים…פשוט חותכים. לא עונים לשיחות, למיילים, לוואטסאפ …לפעמים שכבר עונים, הסכין מדקלמת "מאד עסוקים".לעצמנו אנחנו מספרים:  עוד פעם זה קורה לי, המזל שלי…" וכן, צריך ללכת הלאה, לחפש את הדבר הבא", "את האיש, האשה האחרת " אבל הכאב נשאר, ההחמצה, הפספוס של יחסים שנגדעו של משהו שהיה בו פוטנציאל. על ההחמצה שלנו לגדול בתוך קשר ,להקשיב למה באמת אנחנו חשים, לדבר את עצמנו, לתקשר את הכאב, את הפגיעה באופן שיקשיבו לנו, לגלות מה בתוכינו מבקש שנקשיב לו כדי שנוכל להירפא וללמוד. 

כשנקשיב לחבר, לאהוב, לילד, להורה, נראה את דברים מנקודת מבטו. נוכל לגלות לפעמים שהכעס שלנו הוא לא ממה שקורה עכשיו, אלא מהפחד מלחזור על טעויות בעבר, נוכל לשים לב שלמרחב של הקשר, נכנסים הדברים הלא פתורים בקשר שלנו עם עצמנו, ורק אנחנו יכולים לבחור שלא להמשיך וליפול באותו בור. לראות את מה שהסכין בוחרת לקטוע

.הלב הכואב

כשמקשיבים לחבר, לאהוב, לילד, להורה, נראה את דברים מנקודת מבטו. נוכל לגלות לפעמים שהכעס שלנו הוא לא ממה שקורה עכשיו, אלא מהפחד שבנו לחזור על טעויות בעבר. נוכל לשים לב שלמרחב של הקשר, נכנסים הדברים הלא פתורים בקשר שלנו עם עצמנו, ורק אנחנו יכולים לבחור שלא להמשיך וליפול באותו בור. לראות את מה שהסכין בוחרת לקטוע. הלב הכואב זקוק שנקשיבלו כדי שנוכל להירפא ולהיפתח שוב.

איש אחד ולב אחד

. איש אחד שהגיע בניסיון למצוא בהירות למצב הזוגי לו נקלע. אמר לי שהוא לא מבין מדוע הוא חותך אנשים קולגות, ידידים. זו הדרך שלו ואין לו מושג למה. כשהביא כדוגמא את אחד מיני המקרים הרבים. חש כאב  גדול מאד בלב ונכנס לבהלה. הבהלה התעצמה משום שהוא סובל מכאבים בלב ומידי פעם מתאשפז בבית חולים. בפעם ההיא היה מספיק אמיץ לשהות איתי עם הכאב ולגלות שהרגע בו הוא חותך בעצם רוצה לשמור עליו מלהרגיש כאב. כי בתחושתו הוא לא יכול להתמודד עם זה. לא היה פשוט לאיש  להישאר עם הכאב, אבל להפתעתו גילה שהכאב בלב הולך ונחלש וגם גילה שהסכין שומרת עליו, עוזרת לו לשרוד ומרוב דאגה מונעת ממנו לחיות…והלב שיש בו כאב לא מפסיק לצעוק. וכשהוא נמצא עם הכאב, כבר לא צריך סכין. התהליך שעבר באמצעות "התמקדות בבריאות "  הוא תהליך המקרב  לחוכמה הפנימית. באמצעות הקשבה לאופן שבו הגוף חש את המצב, ומביע אותו . אז מתגלה משהו חדש על הבעייה ונוצרים מעצמם, צעדים לשינוי.  

אפשר אחרת

אפשר להעז להכיר בכאב ובכל תחושה לא נעימה שעולה רגע לפני שהסכין נכנסת לפעולה, לשמוע מה יש מאחורי הדבר שכל כך רוצה לשמור עלינו ולנתק, לנסות דרך אחרת שמאפשרת לאנרגיית החיים שלנו שנמצאת דוקא באותם מקומות תקועים וכואבים בתוכינו, לזרום.

להעז ולגלות שאפשר להביא מאותם מקומות: ריפוי וצעדי שינוי. וכשזה מידי כואב, לא צריך להיות עם זה לבד, כדאי ואפילו רצוי לשתף מישהוא  קרוב שאפשר לסמוך עליו שיהיה איתנו, כשאנחנו שם, מבלי לכוון או לייעץ . לתת לעצמנו אפשרות ליצור מרחב גדול שיכול להכיל את הכאב, את העלבון, לייצר תגובה, דיאלוג שיכולים לתת ליחסים אפשרות להתפתח לכיוון אחר שלא נופל לתוך הבור, להפסיק לשמר את הכאב. לבנות גשר פנימי, אלטרנטיבה לסכין.  אותה סכין שמורגלת  לשמור עלינו מפני החיים אבל גם לנתק אותנו מהם .

לגלות שעצם השהייה היא תהליך שבו התחושה משתנה ואפשר בשיקול דעת ומתוך שקט לקרוא נכון את הסיטואציה ואז כדברי רומי, המשורר הסופי מהמאה ה-13 שמילותיו עדיין מהדהדות במרחב של המאה 21 להזמין את מי שיקר לנו שהויתור עליו מנציח כאב וסבל ולומר לו:

Out beyond the ideas of right and wrong, there is a field. I will meet you there