עונות מעבר

בדרך למטולה, שאני עוברת בה, לשמחתי לא מעט, על הכביש המתפתל  קצת אחרי קרית שמונה, שדרת עצים משני צידי הכביש, מעין מעבר שמכין לקראתה, כמה דקות של ניתוק מכל מה שהיה קודם, רגעים שבהם אני עוצרת הכל ומרגישה שקט, נפרדת מרעש מבפנים  ומבחוץ ואז היא נגלית  על ההר, כבר בעלייה אני נזכרת באוויר הקריר שמתחיל בשעות אחה"צ, מתענגת לקראת הסווט שירט שבערב יחזור לחיי.

מעבר חד מלחות דביקה לקרירות משיבת חיים  במעלה נחל התנור כבר מתחילים חצבים לפרוח, טבע שמשדר התחדשות וצמיחה. סתיו שהוא עונת מעבר קצרת מועד, שיש בה יופי ותקווה.

זמן זה אהוב עלי ביותר, תענוג לשלוף מהארון בגדים  של "דמי סזון" .כמו שמכנים אותה הצרפתים.

סתיו, אביב הן תקופות המעבר היפות בטבע, מאידך, לטבע האנושי קשה לקבל ולהכיל תקופת מעבר בפרקי חיים שונים.

אנשים שעוברים שינוי מספרים על החדש, על הישן שכבר לא התאים יותר ונשל, הם עזבו עבודה קבועה, גילו תחום חדש, התאהבו אחרי ששכחו כבר מה זה, עברו לארץ חדשה ולא מוכרת, בנו לעצמם חיים של התחדשות, העזו לפרוש כנפיים. סיפורי שינוי יפים, שלרוב מעוררים תסכול ואפילו ייאוש מצד אלו שעדיין לא מעזים.

פחות מדברים על תקופת המעבר, אותה תקופה שבה מסכימים לוותר על המוכר, הנוח, הידוע, גם אם הוא חונק. על התלבטויות מחסירות שינה, על מחנק בגרון, ביקורות מבפנים ומבחוץ, פחד גדול שמתמצה בשאלה מה יהיה? לפעמים שאני שומעת או קוראת סיפורי "הגדה השנייה" אני רוצה לשאול "ומה היה בין לבין? במעבר המטלטל הפחות הירואי, הפחות נראה טוב, עם הרבה לבד, והרבה סרטים בצבע שחור.

אי אפשר להימלט מזה, זה חלק אינטגרלי מהמסע, אני מכירה היטב את תקופת המעבר הזו, את הניסיון לשחק שהכל בסדר כשהכל לא בסדר והמחשבה שמנקרת "שגם לא יהיה בסדר"

אפשר רק לתת את הלגיטימציה לתקופת המעבר, וכמה שהיא קשה, מפחידה ולעיתים מייאשת וזו טיבה, ואפשר ללמוד מהיקום שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו,  שיש בו סדר והוא נע לקראת גדילה וצמיחה ולהכיר בכך ששלכת וקמילה הם שלב מהותי בדרך לשם..

אז בבקשה שכאתם קוראים על "איפה הייתי ותראו איפה אני היום" תזכירו לעצמכם שיש שם חולייה חסרה ורק היכולת להכיר בה, מאפשרת לשרשרת להתחבר מחדש   .