כי כולנו אור אחד

להיות במעיליא, כפר נוצרי קטן בגליל בימים שלפני חג המולד,  ללכת בין הסמטאות שמעוטרות בבתי אבן מטופחים שמדברים עם הסביבה. לפגוש מישהוא שפונה אלינו, מציע סיגריה ואומר שלא נרגיש כאורחים אלא כבני בית, להתפעל משלל האורות הצבעונים שנדלקים בערב לכבוד החג, לפגוש איש צעיר שעוסק במה שזה שאיתי מתמחה בו, לנהל שיחה מקצועית, ללכת לקצה השני של הכפר, כי היפנו אותך לכנאפה הכי טובה, ואכן היא כזו. לשאול את המוכר מה זה הקינוח: לילות ביירות? שהוא אופה.

ואח"כ  תצא האשה שגם היא באה לקנות מתוק ותסביר לנו בדיוק ממה עשוי הקינוח, ולהרגיש לא נעים, כי קינוחים הם לא באמת הצד החזק שלך. לשמוע כמה קשה לה, כי לא פגשה את הקרובים שלה שגרים מעבר לים, כי הקורונה והפרוצדורה מקשות. לשפוך את ליבך בפניה בגלל ששוב לא תיסעי לבקר את הבן שלך, כי הסגר שם הולך ומתהדק.

לחזור לרחבת הכנסייה לקראת טקס הדלקת העץ, לשמוע מילים בשפה שאת לא מבינה, אבל הן ישר נכנסות ללב.

לראות את האורות הגדולים שנדלקים בתוך החושך, להתרגש במשותף עם הרבה אנשים שמדברים בכמה שפות ולהרגיש ביחד, לחוות את החיבור שהוא משותף לכולם – את החיבור לאנרגיית החיים.

להתפלל שהאנרגיה הזו תגיע גם לליבם של מי שעדיין קשה לו לקבל שכולנו פה שייכים, שתגיע לתוכנו ותרפא את מה שעוצר בעדנו מלסמוך עליה. מה שמכווץ אותנו ולא בדיוק תורם לבריאותנו ולאיכות חיינו.

להזכיר לעצמנו "שכל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן"

לחזור הביתה, להדליק הערב את כל הנרות בחנוכיה, להרבות אור בעולם.