חיים של בריאות טובה

עוד מעט היא תעלם לה? ומה אז? אני שואלת את עצמי. כיוון שאני אופטימית חסרת תקנה, אני יודעת שהיא תלך ותהייה עוד סימן על מפת ההיסטוריה האנושית.
ואולי דווקא בגלל שאני אופטימית, אז המחשבה צלולה יותר, ואפשר להשקיף מלמעלה ולראות את התמונה הגדולה. היו דומות לה בעבר ויהיו דומות לה בעתיד. וזה חלק מסדר, שגם אם אני לא מבינה אותו, עצם ההכרה שיש פה סדר. מאפשרת לי לנשום את "הכל בסדר" ובוא נשמור על עצמנו, ככל שנוכל, עד שיחזור הסדר שאנחנו אוהבים.

ולא שאני הולכת להכביר עליה מילים, כי נדמה לי שנגמרו כבר כל המילים והפרושים, והטיעונים והמלחמות. וכבר היא יצרה סביבה קהילות ומחנות, והתנגדויות ותמיכות

אני לא יודעת מתי היא תלך מפה הקורונה הזאת  ולא מתעסקת בזה. פעם איש חכם אמר לי שמים שמסתכלים עליהם אף פעם, לא רותחים, אף פעם. ואת זה הוא אמר כשהייתי עמוק בתוך הייאוש של תקופה שנדמתה שאף פעם לא תעבור.

וזה עדיין עוזר לי בפעמים שאני צורחת "די כבר" ושום דבר לא זז, ולפעמים אני שוכחת את החוכמה הזאת, למשל, כשהאור האדום במעבר חצייה מתגרה איתי וקורץ לי שהוא אף פעם לא יתחלף.

.ועכשיו הקומקום של הקורונה עדיין על האש, ואני תוהה מה יקרה שהמים ירתחו? מה יקרה אחרי שהיא תלך מפה.  ואז איש, איש יחזור לבד להתמודד עם עצמו. עם עצמו המשוסע מחרדות שונות מרגשות אשם, מביקורת, מספקות מייסרים. מהתכווצות רק מלהיות עם חלקיו הפצועים ששנים רבות מרגישים עלבון, דחייה, חוסר אונים, בושה,  מתחושת ה"לא מגיע" לי. הכי רחוק מלהרגיש בריא.

והיא שבשנתיים האחרונות, סיפקה הסחת דעת מהם, תפשה את כל תשומת הלב,  אבל בסוף היא תלך, אבל הם לא. בדרך כלל אנחנו טובים בלהדחיק אותם, אבל הם לא פרייארים ודופקים לנו על הדלת בצורת כאבים, מועקות, דלקות, מחלות ולא קוראים להם קורונה והם יותר מאיימים ובכלל לא מתכוונים ללכת.

כמו שאותה ניסו למגר בחיסונים, אותם מנסים להבריח בתרופות שלא ממש עוזרות ולא ממש יודעים מה לעשות איתם

אז הקורונה תעבור אבל הם לא, הפחד ממנה יחלוף אבל לא יחלוף הפחד מלהתקרב באמת לעצמנו, להקשיב לכאב, להקשיב לפחד מלשמוע. להתגבר על האמונה "שעדיף לא לגעת בזה" שהרי אם באמת זה לא היה עניין, אלא משהו שאפשר לדחוק לפינה, לא היה צורך באמונה מגנה וכובלת

במקום זה להחליף את המילה "לחפור" במילה "ליצור" ללמוד את האפשרות ליצור חיים שיש בהם בריאות ואיכות חיים מיטבית. כי בריאות מתהווה שיש חיבור טוב עם כוחות החיים, שיש מערכת יחסים טובה איתה, שמכירים את התנאים להם זקוק החיבור אליה ביום יום, לומדים איך לשמור על החיבור, בתנאים מאתגרים, שמגלים למה זה לא מצליח ומתחילים לבנות אימון מחדש בכח של החיים ואז אפשר  לתת לגרעין הפנימי שבתוכנו לצמוח, להתרחב , ולמערכת החיסון שלנו סיבות לפעול. זה בדיוק מה שהתמקדות בבריאות בגישת "דרך אנרגיית החיים" מלמדת והמחזור הבא של חיבור לחיוניות מתחיל אחרי פסח.

בתמונה: פרץ של יצירתיות, רגע לפני שנהרס בניין – לצערי לא זוכרת את שם האמנית.

לפרטים נוספים: לחצו כאן