חורף...מצוננים

הגוף שלנו חש ומבטא את מה שאנחנו עדיין לא מרגישים, גם מאחורי צינון תמים של חורף לפעמים מסתתר סיפור.

בחורף , צינון דופק בדלת, מגיע לביקור ביחד עם נעלי בית חמות, וחמין של סופשבוע.

אף דולף, גרון מודלק, תשישות, חבילת טישו צמודה, מרק עוף של סבתא, ויטמין סי עם ניסיון להמשיך כרגיל.

לכן, כשבאה בחורף הקודם, כשהיא מצוננת לפגישתנו השבועית, היה נראה שאין סיבה מיוחדת וכדאי להמתין עד שיעבור. אבל היא היתה מודאגת, כי מאז הבוקר נחיר אחד סתום ויש תחושה של משהו תקוע ולוחץ. לא נעים וגם מדאיג.

אז נקשיב לסיפור של הנחיר, אמרתי. היא נזכרה בנסיעה באוטובוס ערב קודם כשמולה ישבה אשה אלגנטית, בעוד היא נאבקת עם אף דולף עם מבוכה הולכת וגוברת, כי טישו לא היה בנמצא.

הזמנתי אותה לחוש בגוף את המבוכה, את זו שניסתה להיאבק בה בזמן הנסיעה, היא חווה כיווץ בבית החזה, אני מזמינה אותה לשהות איתו ולאחר כמה שניות עולה זכרון של אמה של חברת ילדות שדומה לאשה מהאוטובוס. והיא ממשיכה להיזכר בקשר ילדות נפלא מלפני 60 שנה, ששימש לה כבית וכמשפחה לאחר שהתייתמה מאמה. לאט לאט פינתה המבוכה את מקומה לזכרונות שעלו וצפו והגוף התמלא בתחושת חיות ורעננות. קשר בין חברות, שנקרם לקשר עוטף בין כל המשפחה.

ואם אמה של חברתך היתה יושבת מולך באוטובוס שאלתי, מה היתה אומרת לך?

מבלי להסס היא ענתה "היא בכלל לא היתה מתייחסת לאף שדולף, לא היתה עושה מזה עניין"

 

אנחנו מסיימות. הנחיר נפתח היא אומרת. אפשר טישו?