"אם ניגע בזה" - נתפרק

פתאום באמצע פגישה היא אומרת לי "אני כבר יכולה ליישר את שתי האצבעות האלו, הן היו כפופות וכואבות כשבאתי אליך"  ככה אומרת לי האישה בשנות ה- 50. אישה חכמה ורגישה שעשתה ועושה  דרך חיים מרשימה.  היא הגיעה בגלל מחלה אוטואימונית קשה בעור ממנה סבלה שנים ואיתותים של מחלה נוספת. סימפטומים לא מעטים, והרבה כאב וסבל

אני מסתכלת על הנס הזה ויודעת שלקרוא לו נס, זו טעות והטעייה, כי בנס אתה פסיבי, מרשה לעצמך להישאר במקוום הקורבני, לחפש סיבות, להמשיך לשאול למה.

נס הוא תוצר של עבודת מודעות פנימית

היא מוסיפה ואומרת " הרבה שנים הייתי בתהליכים עם עצמי ועכשיו אני מגלה כל כך הרבה חדש על עצמי" היא  מגלה בעבודה המשותפת שלנו  שמותר לה לרצות, שמותר לה לבקש, שמותר לה לקבל, שמותר לה לראות את עצמה. עכשיו היא יכולה לחזור למקומות נושנים שסביבם נוצר הכאב, הפצע וסופסוף לרפא אותם

פעם בעבר הגיעה לפסגה ועזבה אותה, כי לא ידעה איך להתנהל  בעיקר לא הכירה בזה שהיא ראויה לנהל, ועכשיו היא מתחילה בצעדים קטנים כמו לאכול כשהיא רעבה ועוד לפני שמגישה אוכל למשפחה, כמו לקחת זמן לעצמה, כמו להגיד לעצמה בקול קם מה היא רוצה ולגלות שזה אפשרי

ויש הקלה בכאב, יותר תנועה במפרקים ויש כבר הכרה במשהו פנימי עמוק ונסתר שזו דרך הביטוי שלו. בעיקר יש יכולת מבוססת לעמוד מול כאב.

לגלות משמעות חבוייה

 לגלות שהגוף הפיזי שלנו מבטא משמעות נסתרת, כזו שעדיין לא נמצאת במודעות. שקשה להבין אותה דרך חמשת החושים המוכרים, זה דבר חדש להרבה אנשים. כולנו מכירים את ההבדל בין לחוות משהוא לבין לדבר עליו. אני יכולה לדבר, בלי הפסק על האהבה הגדולה שלי לסיני, אבל זה אפס קצהו לעומת מה שאני חווה בגוף בזמן שאני שם. והחוויות האלו שלא את כולן אני מעכלת הן משמעותיות בחיים שלי, היין שאני מרגישה בפה, מקבל את הטעם של החך שלי והוא כבר שונה מהטעם שהיה לו בכוס ועכשיו בלגימה הבאה הוא בטעם אחר .

כן כשאנחנו חווים משהוא, גם שאנחנו לא מייחסים לו משמעות, הוא נמצא בתוכנו ובלא מודע משפיע על התנהלותינו ועל מה שנוצר בעקבות זאת.

תחשבו מה קורה שאנחנו חווים משהוא לא נעים שאותו אנחנו מנסים להדחיק, אבל הגוף שלנו מרגיש, זוכר ומדבר אותו בתחושה פיזית או בתחושה פנימית. כמו אותו איש שסובל מצרבות וכשאני בודקת איתו מה היה באותה תקופת זמן, הוא אומר " כלום" ואז כשאנחנו ממשיכים והוא מגיע לרמת מודעות אחרת, עולה זיכרון שמרחיב את הנשימה ומחזיר לו אנרגיית חיים ואח"כ הוא נזכר באירועים שהוא מכנה טראומתיים שעבר באותה שנה, והמקום שהתמלא באנרגיית חיים יכול עכשיו להביא ריפוי, לדבר משמעותי שהתגלה . המפגש מסתיים והצרבת נעלמה וגם בשבועות שאחריו יש הקלה.

הפרדוקס

הדרך למשמעות עוברת דרך כאב ותחושות לא נעימות, אלו שאנחנו נמנעים מלגעת בהם או מפתחים דרכים שעוקפות, מחפשים כדורי פלא שיעלימו אותם. ואילו הכאב מבקש רגע שנעצור, שנרפה מהסברים ומניסיונות הדיפה ונלמד את השפה שבה הוא מדבר, שנבין שיש מתחתיו משמעות שמחכה "לצאת מהארון"

ויש פה סוג של פרדוקס מה פתאום להתקרב לדבר שאנחנו הכי פוחדים ממנו  ויש רבים שאומרים "לא רוצה לגעת בכאב הזה, לא רוצה לפתוח את הפצע שוב, זה כל כך מאיים, לא רוצה לכאוב שוב "למדתי לחיות עם זה" הם אומרים.

לחיות או לשרוד אני שואלת?

מה למדת? אני מקשה, להתנפץ כל פעם מחדש בתוך קשר, להימנע מקשר, להחליף מקומות עבודה ולמצוא שבכל מקום חדש צץ ועולה הישן, לסבול מכאבים שכבר קוראים להם כרוניים, כי שום דבר לא מעלים אותם, להסכים להצטמצם, להסכים להפסיק לרצות, להפסיק לחלום

והאישה שבאה השבוע אמרה בייאוש "שוב חזרו לי כאבי הראש, אחרי תקופה ארוכה שנעלמו, אחרי שעשיתי דרך עצומה במודעות הפנימית שלי, אחרי שלמדתי לקבל את מי שאני, לדבר אותו,  אחרי שהשתחררתי מהרגלים ישנים, אחרי שפצעי הנפש החלימו…אני מקשיבה ואז היא אומרת הבן זוג שלי אמר לי "הרי כבר יודעת שכאבי הראש קוראים לך לחזור לדרך, לדרך שלך, והיא מחייכת ואומרת. .כן זו הסיבה שהסכמתי שלא להישאר במיטה והגעתי לפה. והיא כבר יודעת ויש לה אמון שלגעת בכאב ממש לא כרוך בסבל, והוא מביא הקלה ושוב עלה במפגש עוד משהוא למודעות שמבקש ריפוי והיא מאפשרת לו לקבל את זה. וגם יכלה לראות שזה עלה בעבר, אלא שאז פחדה לגשת לשם.

ומה עם האמונה שזה יפרק אותי?

האמונה שמנהלת אותנו ואומרת "זה מסוכן, זה יפרק אותנו ולעולם לא נוכל להתחבר שוב" זו אמונה שכנראה היו סיבות טובות להיווצרותה. אמונה ששמרה עלינו כשלא היו לנו כלים, או תמיכה, או שהיינו צעירים מדי מכדי להתמודד עם מה שהיה. ובאמת נזקק חוסן, אימון, תמיכה  משאבים כדי להיות עם כאב, שאחרת זה עלול לכאוב עוד יותר. אפשר לראות את זה כאמנות, אולי אומנות תלוי איך מסתכלים על זה אני אומרת לבחור הצעיר שהתחיל לבוא למפגשים, ואומר אני לא מסוגל להתמודד עם כאב,

כן זו  בעיני אמנות לא טכניקה או גישה, או הוראות הפעלה, זה להתחיל מסע, ללמוד ידע חדש, יקר ערך, בעל ערך עצום להתמודדות בחיים, כמו לפרום בעדינות פקעת צמר שהסתבכה להחזיר אותה למקום הנכון, לזהות את החוטים הבלתי נראים לעין, שמונעים מלהתחיל במסע, או שבמהלכו "לוחצים ברקס על הגז" הם כל כך נחושים לשמור עלינו שלא נתפרק ודרכי הביטוי שלהם כל כך משוכללות, הם בלתי נראים, חמקמקים ועושים עבודתם נאמנה.

"היא כבר לא מעניינית אותי" אומר הבחור הצעיר שקיבל תשובה של "לא מתאים לי " מזו שרצה, ויש לו הסברים כל כך נכונים ומשכנעים, האמת גם אותי זה משכנע.

אבל משהוא בי מתעקש ורק לקראת סוף הפגישה הוא יכול לחוש את הדקירה שבלב ולתת ביטוי לכאב שבדחייה ועולה זכרון ישן של כאב לב מתקופת הבגרות, כאב שלא קיבל מקום וטואטא, זה שמונע ממנו מלהתחיל קשר ורק עכשיו הוא רואה את זה, וזה כבר צעד ראשון בלהתחיל תהליך ריפוי, בגוף מורגשת בגוף הקלה ובמפגשים הבאים שלנו משהוא בו מתחזק.

ולגמרי יש פה עבודה, ההיפך ממה שאנחנו רגילים לחשוב על נס, רק שרוכשים את האמנות הזו, מגלים שזה הרבה פחות כואב ממה שחושבים והשינוי בא לידי ביטוי בתפיסה, בהרגלים באופן שבו אנו רואים את עצמינו, באינטראקציה עם מה שמסביבנו

לזה קוראים נס והכי מפתיע לגלות שהכאב שהוביל אותנו לשם, כבר לא כואב