צרפת 039 בכל פעם שהוא אורז מזוודה, ערב לפני הנסיעה, הוא כבר עסוק בתכנון הנסיעה הבאה, זו שתהיה בפעם שאחרי. הוא מכוון שני שעונים ואת השעון בסלולר כדי להגיע בזמן לטיסה. הפעם היא קצרה, ה"היא" כבר ארוכה יותר. זה יוצר אצלו בלבול בין החופשה שעכשיו לחופשה שאחרי. "לא נורא" הוא אומר לעצמו ככה הייאוש נעשה יותר נוח. זה כבר נוהל של שנים, סוג של הקדם תרופה לתחושת המועקה שהתיישבה לו בחיים. לתיק שעולה איתו למטוס לרומא ,הכניס את  מדריך המסעדות של ניו יורק שיהיה מה לקרוא בדרך הביתה.
"הכל אצלי בסדר" היא אומרת, יש לי עבודה שאני אוהבת, בן זוג שהחיים לצידו הם ממש בסדר, הגדולים כבר סיימו צבא, הקטן לומד באוניברסיטה, הגדול כבר על מסלול קידום בעבודה, אין לי משכנתא היא נזכרת , גם אני נראית בסדר לגילי היא חושבת. לו רק הייתי נפטרת מתחושת אי הנוחות והדיכאון שמגיעות יותר מדי הייתי ממש מסודרת.
ואני זוכרת שפעם הסתכלתי על חיים של אחרים כמו שהתבוננתי בגלויה, זאת שאתה מסתכל עליה ורואה את פריז,  את הגשרים שעל הסיין ואת אורות הפנסים המשתקפים במימי הנהר, משהו שאתה נכסף אליו שהוא כל כך אחר מהנוף שלך. המפגש עם אנשים שבאים לקליניקה מוכיח פעם אחר פעם שגלויות הן שיקוף של רגע שמישהו בחר להראות, פעמים רבות מאחורי מה שנראה כיפה, אוהב, מחבק, מצליח, מסתתרת תחושת חוסר גדולה  שנלוות אליה  תחושת ריקנות, בדידות, חוסר הערכה וקבלה  עצמית, חוסר שהוא עתיק יומין, חוסר שלמד להסתיר את עצמו, חוסר שפיתח שיטות הסוואה מתוחכמות. אז מה לא בסדר,אם הכל כל כך בסדר?

וכמו שכתבה יונה וולך "…וזה לא מה שישביע את רעבוני, זה לא מה שיניח את דעתי, זה לא זה.."

גישת ההתמקדות היא דרך בטוחה, לא מאיימת להסתכל בבולען של החוסר, היא נותנת הרבה כבוד ותשומת לב לשומרי הראש שמקיפים את הבולען ולא מרשים להתקרב ולהסתכל. היא פורמת  ובעדינות את הרשת שמרחיקה ומספקת רשת חדשה, רשת ביטחון שממנה אפשר להציץ לבולען, להכיר אותו, לרפא ולהזין אותו בחומרים מיטבים. כשהבולען מתמלא הוא מאפשר להינות מהרגע, לקיים מערכות יחסים שלא שואבות או נשאבות, להיות שלם עם החלטות, פעולות, להיות מסוגל לעשות שינויי.

להיטען מהרגע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *