%d7%92%d7%95%d7%a0%d7%92%d7%9c

כמו בסדרות מתח אמריקאיות

"הנעלמים" – נשמע כמו שם של סדרה אמריקאית, שבה הגבור יוצא לחפש נעדר או נעדרים. כאלו שביום בהיר התאדו מסביבתם ולא השאירו זכר. אדם חוזר הביתה ומגלה שאשתו נעלמה, הורים לנער מתבגר מגלים לחרדתם שיום אחד הוא פשוט נעלם, קבוצה של אנשים נעלמת ממקום שבו חיה, ולא ברור לאן. הגבור בסרטים, האיש שתפקידו למצוא את הנעלמים, עובר בדרך כלל מסע בו הוא פוגש דמויות וארועים לעיתים הזויים ובלתי מציאותיים. כמו בכל הפי אנד של סרט אמריקאי, הוא מוצא את הנעדרים במקום מסתור שרק בלש בעל אינטואיציה, חושים חדים, רגישות והבנה בנפש האדם יכול לגלות. או אז מסתבר שהנעלם או הנעלמים עשו זאת מבחירה חופשית, רובם מאסו במערכת, בשגרת החיים, בכאב ובסבל ובחרו להיעלם. כמו נאחזו בקצה של חוט בלון, או כדור פורח ונתלו עליו …הרחק מפה.

הרצון להיעלם

התחושה הזו של הרצון להעלם מוכרת לרוב האנשים, יש מי שרוצה להעלם מעבודה מעיקה, מזוגיות חונקת, מקשיים כלכליים, מתחושת דחיה, מסבל מתמשך, מרצף כשלונות. ומעוד סיבות לא פחות טובות. לא לכולם יש אומץ או תלוי בנקודת המבט, חוסר אומץ ,לקום ולעזוב את כל מה שגורם לו לסבל. רבים יעידיפו לעשות "עזיבה שקטה" להעלם בתוך עצמם לעצמם, לוותר על להיות מי שאתה, כי אי אפשר להיות אתה.הרבה מאד דרכים יצירתיות קיימות שם להעלם בתוך הגונגל הסמוי מן העין, אלא כשלא כבסדרות אמריקאיות, הנעדרים אינם זוכים לחיי גן עדן. המחירים שמשלמים הם כבדים והמצוקות מורגשות בגוף ובנפש.

יש מי שסובלת התעללות מילולית מצד הבן זוג והדרך שמצאה היא ליפול לתוך עייפות, רצון לישון בכל רגע נתון. יש מי שפוחדת שאם תפסיק לרצות אנשים, תיתפס כאגואיסטית, ולכן למדה להעלים את הרצון שלה, ולהסתובב בעולם בתחושה שלא רואים אותה מלווה בהתפרצויות זעם. יש מי שחוותה בילדות תבוסות כשניסתה "לעמוד על שלה" ומאז לימדה את עצמה "לדחוק את עצמה לפינה" ולהצטמצם או לשתוק. יש מי עבר טראומה לא מטופלת, לאורך השנים סובל מרגישות יתר.  בדרך הם פוגשים  מחלות אוטואימוניות כמו: פיברומיאלגיה, טרשת, סרטן.

היעלמות בתוך מחלות אוטואימוניות

הגוף האנושי בנוי כך שיוכל להגן על עצמו, למנוע חדירת גורמים מחוללי מחלות ובמקרה הצורך להילחם נגדם. מערכת החיסון מבחינה בין גורם ששייך לעצמי לבין תוקף חיצוני. היא לא אמורה לפעול כנגד עצמי, חוץ ממקרים שבהם יש תאים לא תקינים. לפעמים המערכת נכשלת ולא מבחינה בין עצמי לחיצוני והגוף פועל כנגד עצמו. המחלות הנגרמות בשל כך נקראות מחלות אוטואימוניות. סרטן, סוכרת, טרשת, פיברומיאלגיה, דלקת פרקים, לופוס הם רק חלק מכשמונים מחלות אוטואימטוניות. מחקרים מראים כיום שהשכיחות שלהם הולכת וכגדלה גם בקרב ילדים.

אני מלווה אנשים שמגיעים בשל מחלות אוטואימוניות והדבר המאפיין כמעט את כולם הוא שמשהוא בם התעייף, התאכזב, נפגע מאנשים ומהסביבה, התייאש ובחר כדרך מילוט להיעלם.  הם לא תמיד מודעים לכך שהם הולכים ונעלמים, הם במוד הישרדות, מוותרים על מה שיש לחיים להציע, ואז לא מפתיע שהגוף מתקיף, פועל כנגד עצמו, מתבלבל וכאילו כבר אינו יודע מי זה עצמי ומי "לא עצמי".

פגשתי ופוגשת אותם שבחרו, עוד בטרם חלו לוותר על עצמם, ללכת כנגד העצמי שלהם, להחביא אותו, להתכחש אליו,להילחם בו, לשכוח ממנו, רובם כבר לא זוכרים את ה"עצמי" שלהם. בדומה לגוף הפיזי שמתבלבל ולא מבחין בין גורם חיצוני לגורם שהוא ה"עצמי"

אולי הסיבה לשכיחות הופעת מחלות אוטואימוניות נעוצה בעובדה שבחברה תחרותית והשגיות כזו שאנו חיים בתוכה. אין מקום ואין אמפטיה להיותנו חסרי בטחון, חסרי אונים, חלשים, מבולבלים. אין לגיטימציה לא להיות תמיד במיטבנו, אבל זה פועל כבומרנג כנגד עצמנו, ומבלבל בין העצמי לאחר אנחנו נלחמים בעצמי שלנו, כי נדמה לנו שהוא זה המעכב בעדנו מלתפקד, אלא שההיפך הוא הנכון.

התמקדות במשהו שרוצה להיעלם

התמקדות היא דרך חיים, וגם ריפוי שמלמדת שמה שאתה נלחם בו נלחם בך בחזרה, ויותר חזק. תלמיד מפריע בכיתה רק ישכלל את האסטרגיות שלו ככל שהסנקציות יגברו, אבל אילו רק מישהו היה מקשיב לו מתוך כוונה אמיתית לשמוע אותו ולא כדי לשנות אותו, יכול היה לפרוח.

תחושות הכאב או החוסר שבנו הם רק חלק מהשלם שהוא העצמי שלנו. קבלה הכלה והקשבה יוכלו לאפשר להם השתנות ותובנה שהם רק חלק מאיתנו, שהעצמי שלנו יכול לרפא את עצמו, במקום שהם יגררו אותנו להיעלם בגונגלים עבותים שהשמש לא חודרת לשם.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *