מה שהצמח יודע יותר מאיתנו

"איך הצמח יודע שהגיע האביב" שר ארקדי דוכין? ואיך הוא יודע שהגיע הסתיו? שהגיע הזמן להשיל את עליו, להתכנס ולהתכונן לתקופת חורף שבה הכל נעצר, כאילו לא קורה כלום ולחכות בשקט לאביב לזמן שבו יתעורר, יוציא עלים ירוקים ישלח ניצני פריחה שממנה יבשילו הפירות. מין שקט שיודע משהו על מחזוריות, של "כל דבר בעיתו" של עצירה והמתנה לצורך חידוש והמשכיות. אותו צמח מופלא שזוכה אצלנו ליחסי ציבור גרועים, יודע הרבה, אנחנו אלה שלא יודעים עליו וגם לא מגלים בו עניין.

בניגוד אליו אנחנו לא ממתינים, בעינינו זה לא יעיל, מעכב, "לוזרי".. אנחנו רצים, טסים, ממהרים, בולסים, נוגשים, מגיעים בלי טיפת אויר וכל זאת כדי להמשיך לרוץ עם עוד פחות אויר. חושבים, ובעיקר פועלים מתוך אותם דפוסים והרגלים, פחדים ישנים, נכנסים שוב ושוב לאותה מערכת יחסים בזוגיות, בבית, בעבודה, חוזרים על מה שנשבענו לעצמנו שלא יקרה שוב ובעיקר לא מבינים למה זה קורה. פעם בשנה, במקרה הטוב, אולי פעמיים יוצאים לחופשה ומיד מסתכלים ביומן לכיוון המשימה הבאה.

מתי אנחנו עוצרים? בדרך כלל רק שעוצרים אותנו, כשיש על הדרך משהו שאי אפשר להימלט ממנו או לעקוף אותו, על פי רוב- זה קורה בזמן משבר גדול שמטלטל אותנו, כשעוצרים לנו את המכונית. למשל מחלה.

פריצת דרך

חוקרים מבית החולים "מאיו קליניק" בפלורידה גילו דרך להפוך תאים סרטנים לשפירים, לדבריהם זוהי פריצת דרך שתוכל להחליף את טיפולי הכימותרפיה, הם השוו גילוי זה לעצירת בלמים של מכונית הנוסעת במהירות גבוהה. ראש צוות המחקר, ד"ר פאנוס אנסטסיאדיס, ראש המחלקה לסרטן במרכז הרפואי והוסיף כי הם גילו את הדרך הלא צפוייה שבה הטבע מספק קוד ותוכנה לעצור את הסרטן" .

רגע….עוצרים

הסרטן הזה צובט כמעט כל אחד ברדיוס קרוב של אנשים, בני משפחה חברים, אהובים. תאים סרטנים מתפשטים במהירות עצומה מול גוף שאיבד את היכולת לעצור אותם. מגפה של המאה הזו שמהלכת על כולנו אימים, כשהיא מגיעה אז הכל נעצר, הכל כי אי אפשר לנסוע יותר בדרך המוכרת. חוקרים שעוסקים בריפוי והחלמה, מדברים על לקיחת אחריות כמהותית להגברת הסיכויים. לאחריות היבטים שונים שנוגעים בתזונה, אורח חיים, פעילות גופנית ואני רוצה לדבר על נפש, נשמה.

כשאנחנו רצים, לא תמיד הנשמה שלנו רצה, הרבה פעמים היא מאחור. זה לא מה שרצתה, חלמה, מתגעגעת, כמהה. ". לפעמים אנחנו מקשיבים לה כשהיא אומרת "אני לא אוהבת להסתפק בקצת אהבה, באין סיפוק בעבודה, לא אוהבת את המקום שבו אני גרה, רוצה משהו אחר….ואז הראש אומר "אי אפשר, מסובך, זה לא מה שצריך, השתגעת? ואז היא משתתקת ומתכווצת והגוף שלנו מתכווץ יחד איתה. וכואב לנו… כמה כואב. החוקרים מחפשים דרך לעצור את ההתפשטות התאים הסרטנים. אנחנו יכולים במקביל לעצור ולהקשיב לעצמנו, לשים לב לכיווץ שנוצר בגוף ולתת לו להתפוגג. להפנות תשומת לב גופנית המתחילה תהליך ריפוי הנובע מתוכו.

כמו יעל, מנהלת מוכשרת בשוק ההון, שגילתה שהמחלה אפשרה לה לקחת חופש אמיתי, כמו שהיא באמת אוהבת, לשכב על החול ולבהות בים; שהבינה כמה המרוץ שוחק אותה, ועכשיו, כשהיא מבריאה, היא נותנת מענה לצורך הזה וממשיכה לטפח את הקריירה והמשפחה. כמו חן , מבריאה שעוסקת בתחום טיפולי, שכל חייה פחדה מ"מה יקרה" ושדווקא המחלה הביאה איתה שקט כי "זה כבר קרה". ועכשיו שהיא שמה לב לתסריטים שרצים לה בראש ומפרטים את כל האסונות שיכולים לקרות כמו למשל בזמן חופשה בחו"ל, היא כבר לא מבטלת את החופשות וכהחלק הזה מופיע היא מקשיבה לו כמו שמקשיבים לילד מפוחד ולאיך הוא זקוק שיהיו איתו.

סרטן מחלה אופנתית

סרטן בעיני, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה אחרי שנות עבודה עם אנשים שחלו ושחלקם הבריאו, היא מחלה אופנתית: אופנת ה-121 במיטבה. מחלת הסרטן היא מחלה המותאמת לאופנת זו שבה הכל מהר, קליפי, 2 דקות ביוטיוב, חיבור 24/7 לסלולר, מרוץ שליחים, ה"לרוץ" הופך למטרה. זוהי המפולת של הסלעים על הדרך.. אני אומרת את זה בשל נסיון בעבודה עם אנשים שחלו, אנשים שהבריאו, אנשים שהרשו לעצמם, לעצור. למען האמת – כי לא היתה להם ברירה אחרת, שהתמודדו עם הפחד להקשיב לעצמם וגילו שההקשבה היא מקור כח ומרפא.

זה עצוב ומתסכל שהעצירה מגיעה רק כאשר כל הנורות האדומות במכונית נדלקות, שהפחד מלעצור משתק וגורם לנו לרוץ ובהרבה מסלולים עם מטענים כבדים על הכתפיים, הוא מעכב אותנו מלהשתחרר מפחדים, מכאב מאמונות, מזכרונות קשים, ממה יהיה אם נהיה מי שאנחנו באמת. בעצם, באופן פרדוקסלי האמונה כי העצירה מעכבת היא זו המעכבת אותנו, כי איך אפשר לרוץ רחוק ולאורך זמן עם משא כבד. הוא מקשה לממש פוטנציאל, קשרים, תמיכה עם כל מה שנותן כח להמשיך לרוץ. הגוף כבר לא יכול יותר לרוץ עם מטען חורג, אז הוא בולם בעצירת פתאם את המכונית הנוסעת.

לצמחים אין אפשרות לברוח

לצמחים יש ידע ויכולת לעשות אינטרגציה של המידע כל פעם מחדש "הפתרון של בעלי חיים או בני אדם לסביבה מאיימת היא בריחה", אומר פרופ דני חיימוביץ החוקר את מדעי הצמח. לדבריו, לצמח אין הפריבילגיה הזו . "הוא מושרש באדמה, וזה מה שעושה את ההבדל". הצמחים משנים את הפיזיולוגיה שלהם כדי לשרוד בתנאים משתנים. אם ישימו צמח שפותח את עליו בשעות מסויימות וישנו בתוך חדר את זמנו האור, מצב מבלבל ולא צפוי, יקח לצמח יום יומיים כדי לחוש את השינוי ולהסתכרן מחדש. צמחים שגדלים בקרבת עץ שסובל ההתקפת מזיקים, יחושו את ריח המצוקה שהעץ מדיף ויגיבו בהתאם על מנת שלא להיפגע מאותו טפיל. התירס למשל כאשר הוא מותקף עלי ידי סוג מסויים של תולעים יפריש ריח שימשוך צרכות תוקפניות לאכול את אותו טפיל. הצמחים עושים שימוש השימוש בידע שקיים בתוכם, שלא מכיר אופציה של בריחה ולכן מגביר את יכולת ההשרדות שלהם בתנאים קשים.

אפשר ללמוד הרבה מהצמחים. אני לומדת מהם בעיקר את אמנות ההמתנה, שגם עבורי היא בהחלט לא פשוטה… אני לומדת את העצירה וההתבוננות פנימה בידע שקיים בתוכי, את הגילוי שיש דרכים פשוטות ומועילות יותר מבריחה כשמשהו מבהיל ומאיים, אני לומדת לנהל את הדפוסים, הזכרונות הלא נעימים, הפחדים ובוחרת לשים לב אליהם ולא להיות מופעלת על ידם. כשאנ י שם אני שמה לב הגוף שלי משתחרר מהכיווץ ואני נושמת יותר בקלות.

זה דורש תרגול וכשאני מצליחה להיות שם ולהמתין אני מגלה שהמתנה היא מתנה. כשאני ממתינה אני יכולה לנוע בקלות ובזריזות בלי השק על הגב.

פרח גיאורגיה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *